דברים בערב יום הזיכרון 2003 – מילווקי – ארה"ב- לחץ כאן
דברים באירוע סיירת חרוב – 36 שנה אחרי המלחמה - לחץ כאן
אני לא יכול ללכת – אבל אני יכול לעוף כתבה שפורסמה באתר ווינט לרגל קבלת תואר של כבוד מאוניברסיטת תל אביב "בחנתי את גבולות היכולת שלי, ניסיתי כל ספורט אתגרי קיים. ומה גיליתי? שאין גבולות. שהגבול היחיד נמצא בראש, שהכל אפשרי". עמותת "אתגרים", המחזקת, משקמת ותומכת באנשים עם מוגבלות באמצעות פעילויות ספורט, תקבל היום (ג') תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. מייסד העמותה, יואל שרון, מספר על הפציעה ועל הקמת העמותה יואל שרוןפורסם: 08.05.18 , 07:35
זה היה כמו חלום. ערב יום כיפור 1973, מצלמת קולנוע 16 מ"מ על הכתף ואני, סטודנט לצילום בלונדון, מצלם את הסרט הדוקומנטרי הראשון בחיי. למחרת, אני צם ומתפלל באדיקות בבית הכנסת הגדול בשכונת ווסט-האמסטד. אחה"צ עוברת השמועה–מלחמה פרצה בישראל.
חזרתי הביתה. קיבלתי פיקוד על מחלקה של לוחמים בסיירת חרוב. ביומה האחרון של המלחמה, בקרב על העיר סואץ, נהרגו 16 מחיילי. שניים לקו בהלם קרב ואני נפצעתי בעמוד השדרה ושותקתי בפלג גופי התחתון. בעודי שוכב בשדה הקרב, הבנתי שקיבלתי את חיי במתנה ואסור לי לבזבז אותם. הבטחתי לעצמי לצאת מהשיקום ולממש את חלום חיי, להיות צלם קולנוע. מאחורי גבי ריחמו עליי, "יואל לא מחובר למציאות. כשיתפכח ויבין שהוא משותק לכל החיים – הוא יתרסק".
ואז, פונה אלי פרופ' רוזין, מנהל מחלקת השיקום, בקול מהוסס, "יואל, לצערי לא תוכל ללכת יותר". עניתי לו מבלי להתמהמה, "אז אתחיל לעוף". הוא פתח לעברי זוג עיניים משתוממות. לחשתי לעברו "אם אתם מרימים ידיים, אני אדאג לעצמי". רוזין חיבק אותי ואמר, "אני איתך". כמו שקורה לפעמים בסיפורי האגדות, המחשבות יוצרות מציאות חדשה והנבואה מגשימה עצמה.
חזרה לחיים – יש לי מגבלה אבל אני לא מוגבל
כחצי שנה לאחר הפציעה אני פוסע צעדים ראשונים בחזרה לחיים. אמנם נושא עמי מגבלה חדשה, אבל בוחר לא להגביל את עצמי בכלל. החלטתי להמשיך לחיות כמו כולם ולא להסתגר במועדוני נכים ומרכזי שיקום. השלמתי את לימודי הקולנוע ובמקביל, בחנתי את גבולות היכולת שלי, ניסיתי כל ספורט אתגרי קיים. ומה גיליתי? שאין גבולות. שהגבול היחיד נמצא בראש, שהכל אפשרי...
"מאחורי גבי ריחמו עליי, 'יואל לא מחובר למציאות. כשיתפכח ויבין שהוא משותק לכל החיים – הוא יתרסק'". יואל שרון, מייסד עמותת "אתגרים". צילום: עופר מוסאי
בחורף 1994 ארגנו קבוצת משותקים על כיסאות גלגלים לקורס סקי שלג ראשון באוסטריה. פתאום הרגשתי שצומחות לי כנפיים. התחלתי לעוף על משטחי השלג, מרחף במהירות אדירה לועג לכוח המשיכה, רוקד כמו רקדן בלט.
חזרנו הביתה מלאי התלהבות. גיבשנו קבוצה של חברים מחוייבים לדרך, וביחד הקמנו את עמותת אתגרים - ארגון ראשוני וחלוצי, שאין לו אח ורע בעולם כולו, שפיתח לראשונה את ענפי הספורט האתגרי ככלי חינוכי שיקומי להעצמה של אנשים עם מגבלות. המפגש עם אתגרי הטבע מחזק את הביטחון העצמי, מעצים את היכולות וחווית המסוגלות של המשתתף ומסייעת לו להשתלב בחברה.
עמותת אתגרים – בית חלומות
אתגרים זה בית בו אנו מאפשרים לאנשים עם מגבלות לחלום ולממש את החלומות שלהם. מדובר במהפכה בתפיסה השיקומית של אנשים עם מגבלות. התורה האתגרית נלמדת כיום במדינות רבות מעבר לים. בשנת 2006 הוכתרה אתגרים על ידי הפורום הכלכלי בדאבוס כמובילת שינוי חברתי עולמי. מאז הרוח רק נושבת ומתעצמת ואנו, אנשי אתגרים, אנשים עם יותר נפש מגוף, חושפים בפני החברה את החלק הבריא שלנו ולא את הצלקות. אך ובעיקר, אנחנו מעבירים לחברה את המסר החשוב - "גם אתם יכולים, גם אתם מסוגלים".
"הידע שלנו לא נרכש באקדמיה ולא במרכזי הבריאות, אלא מההבנה שהפציעה והמגבלה שניחתו עלינו, לא בהכרח צריכים למנוע מאתנו להיות אזרחים תורמים".
אנחנו, "חתולי הרחוב", גאים לקבל מאוניברסיטת בר אילן, תואר דוקטור לשם כבוד. הידע שלנו לא נרכש באקדמיה ולא במרכזי הבריאות, אלא מההבנה שהפציעה והמגבלה שניחתו עלינו, לא בהכרח צריכים למנוע מאתנו להיות אזרחים תורמים.
אז איפה ואיך נולדה אתגרים? אולי בברגן בלזן משם נמלטו הוריי והותירו בי את יצר ההישרדות? ואולי בשכונת הוואדי בבאר שבע, שכונת מהגרים הנאבקת על שרידותה? ואולי במאבקי הילדות שלנו כנגד הצברים הישראלים האליטיסטים? ואולי בקרב על העיר סואץ? ואולי במדרונות השלג באוסטריה? היום אני מבין שכל אלה הובילו אותנו לתובנה שאם אנחנו רוצים שמשהו יקרה עלינו לגרום לו לקרות.
אז פשוט לקחנו אחריות... איך אמרנו? הכל אפשרי...
זה הנכס הגדול ביותר שאנחנו יכולים להעניק לחברה בשנת ה-70 לעצמאות המדינה.
הכותב יואל שרון, הוא מייסד עמותת אתגרים, יזם חברתי ויוצר קולנוע.
